It has been a while since my last
post, but due to time constraints, I would rather post less quantity and more
quality. I am posting this because I just started יורה דעה סימן צו
with my חברותא and this is both related to what we are
learning, in addition to being an approach to Halacha in the general sense. A
while ago, I was in Toronto for a family simcha, and I had a conversation with
my uncle about פסק הלכה. To keep it short, my uncle was dismayed
that I often “pasken” my own שאלות (in cases where I am confident enough to
do so; I know my limits). My position (and in this I am probably under the
influence of my Rosh Yeshiva, in addition to the Chazon Ish [see the third
chapter of Emuna U’Bitachon]) is that I find it inconceivable to
compartmentalize my “learning” and my “halacha”. If I am firmly convinced from
learning a סוגיא all the way down through the פוסקים that the halacha is x, I cannot bring
myself to do otherwise. The result is that if you find me practicing any
particular חומרה or קולא that seems different
from the normative practice you grew up with, I can probably explain to you why
I do it that way. This is what I believe ללמוד על מנת לעשות
means. On the other hand, my uncle took the conservative approach that I should
follow normative practice and be מבטל my understanding to common practice and the opinion of my
personal פוסק. This post will hopefully demonstrate that my opinion is
similar to the approach of Rav Chaim Volozhiner.
The topic of יורה דעה
סימן צו is דבר חריף, which discusses the Halacha of cutting a
food with a sharp taste with a knife. In general, if one cuts a sharp tasting
vegetable with a meat knife, the vegetable becomes fleishig. The same applies
to cutting with a milchig knife or a non-kosher knife. What is considered a
sharp tasting vegetable? The first one on the list is צנון
– radish, which the שלחן ערוך considers to be a דבר חריף,
but it is actually debatable and some פוסקים dispute that notion.
Which brings us to the following citation from מקור ברוך חלק ג פרק
ב. I quote it in its entirety in Hebrew because it is well worth
reading the full story, but I will only translate the parts that are directly
necessary for making my point. I bolded those parts in the Hebrew.
פעם אחת – החל הג"ר אליהו [גולדברג] את ספורו – ישב רבו הגאון רבי חיים אל השלחן, וסביביו עוטרים אותו הרבה מתלמידיו הגדולים, אשר במשך הימים האירו את שמי עולם התורה ויהיו למאורות גדולים בישראל (וקרא בשם איזה מהם: רבי טעבלי ממינסק, רבי יוסף מסלוצק, רבי יעקב מקארלין, ועוד), ושוחחים ומתענינים בענין אשר לפניהם. והנה אשה אחת באה בשאלה, כי הכינו צנון בשומן, ואח"כ נודע, כי הסכין שחתכו בו הצנון היה של חלב. ויחשב רבי חיים רגע קל וישאל להשואלה, מן איזה מראה מבחוץ היה הצנון, ממראה שחור או ממראה לבן, ותען האשה – ממראה לבן. ויען רבי חיים, אם כן כשר הצנון לאכילה. ותלך לה השואלת. והתלמידים משתאים ומשתוממים ומחלפים מבטיהם זה אל זה בתמהון, כשואלים זה לזה 'מה זאת? איזו נ"מ ומה ההבדל במראה הצנון, ואיפה מצא רבינו חדוש זה, שלא שמענו מעולם, וכולו פלא'. ורבי חיים ראה לדעתם והרגיש בתמהונם, וישתמש במקרה זה הבא לידו לשנות להם פרק בכללי ההוראה, ויחשב ענינו, וניכר היה כמו סידר לעצמו דבריו אשר יאמר לדבר בזה, ואחרי כן פנה אל התלמידים ויכן את לבם להאזין לדבריו בשום לב, ויאמר אליהם:'כמה גדולים דברי חכמים: גדולה שמושה של תורה. ואני מלא רצון, כי אנה ה' לידי מקרה, אשר על פיו אשנה לכם פרק בדרכי ההוראה, וכשאר תזכו להיות שלוחי דרחמנא להורות לעם ה' הדרך ילכו בה, תקחו לכם לקו המדה את אשר אורה לכם הוראה כללית על כל ההוראות, ולכשתזכו תבחנו אותה וראיתם וידעתם את אמתתה וישרתה, ועם זה תוכחו על ההכרח והנחיצות להשתמש בה, ואת החפץ הגדול אשר תמצאו בה, והיה דרככם קודש, צדק ומשרים. ועתה ארצה לפניכם דברי, מבוארים ומפורשים:''דעו לכם, בני, כי מקובל אנכי מרבינו הגדול הגר"א, והוא גם פקד עלי לנהוג כן, שלא אבטל דעתי בהוראה מה שנראה לי לודאי ולברור, וכמו שכתב הרמב"ם במורה, 'נקוט כלל זה בידך, שהעינים הם לפנים ולא לאחור', ואיש איש בחלקו אשר חונן בו מאת ה'. אך עם כל זאת – הוסיף רבינו הגדול להורות לי – עם כל זאת עלי להיות מתון וזהיר מלעבור על דעת השו"ע ועל פסקיו, וכאשר יבא לידי מקרה כזה בהוראה שדעתי נוטה מאחר פסק השו"ע – אשתדל ואתיגע לתור ולחפש אחר איזה פתח ואמתלא, אף כי קלים ורפוים, ולומר, שלאופן כזה, או למצב ולמקרה כזה כאשר בהוראה זו שאנו דנין עליה, לא כיון השו"ע! וכי בתנאים כאלה בענין הוראה זו שלפנינו לא היה השו"ע פוסק כמו שהוא פוסק עתה. ובזה אקיים גם פסק השו"ע גם דעתי אני, ונצדק קודש!''ודבר זה מחפוש אחר אמתלא כזו נחוצה בכפלים: ראשית לחלוק כבוד לאבי הפוסקים המקובל לכל ישראל, בעל השו"ע, והוא מקובל לנו כאחרון לראשונים וכראשון לאחרונים, וכמה גדול זכותו, כי כמה וכמה גדולה ישראל זה כמה מאות בשנים עטרוהו כתרוהו בבאוריהם ובפירושיהם, והוא כתלפיות שהכל פונים אליו. ושנית: גם מפני זה ראוי לנהוג בחפוש אמתלא כזו, שלא ידפוק לו להמורה לבו על שעבר על פסק השו"ע, ותנוח דעתו.''והנה ידעתם – הוסיף הגר"ח לדבר אל תלמידיו – כי השו"ע תופס בדעה זו, שהצנון מתיחש למינים חריפים, ובהיות כן, היתה דרושה לשאלה זו לצאת באיסור אך אני דעתי נוטה בהחלט לדעת אלה הפוסקים שהצנון איננו נחשב למינים חריפים (וכאן באר להם טעמו ונמוקו על אשר הוא מחזיק בדעה זו, ומבואר ענין זה ביו"ד סימן צו) ולכן צריכה שאלה זו לצאת בהיתר. אך הם אם כה אפסוק בסתמא, הלא אעבור מפורש על דעת השו"ע, ובזאת לא הורשיתי וגם לא אחפוץ, לכן מצאתי לי איזה פתח ואמתלא לתכלית שזכרתי (שלא לעבור מפורש על פסקו של השו"ע) לומר, כי באופן מצב מקרה שאלה זו, גם השו"ע לא כיון לאסור, ואפרש לכם הדבר: כי ראיתי בספרי חוקרי תכונת האדמה בארצות שונות, כי בארץ ישראל תוציא האדמה צנון רק ממראה שחור מבחוץ, והיודעים יודעים, כי הצנון ממראה שחור טעמו יותר חריף ממראה הצנון שממראה לבן, ודבר זה ידוע ומנוסה בי הגננים בארצות הקדם כדבר ברור ומאומת. ובעל השו"ע, כנודע חי בארץ ישראל, בעיר צפת, ושם כתב ספרו, וכמובן כל מחבר כשמתענין בעניני טבעי ארצות, לוקח למשל את טבע ארצו שלו. ולכן אומר אני – חתם הגר"ח את דבריו – כי בזה שתפס השו"ע את הצנון לדבר חריף כיון להצנון הגדול במקומו, בא"י, שהוא ממראה שחור והוא חריף ביותר, ולא כן הצנון ממראה לבן, שחריפותו קלה וקלושה בערך – בכזה מודה גם השו"ע שאיננו מתיחש למינים חריפים. ובמקומותנו, כנודע, גדלים אלו ואלו, לבנים ושחורים, ועל כן שאלתיה להשואלת למראה הצנון, וכשהשיבה שהוא ממראה לבן הוצאתי להיתר.'
“A woman entered with a question; she had prepared radish with animal fat, and subsequently realized that the radish had been cut with a dairy knife. Reb Chaim thought for a moment and asked the woman what color the outside peel of the radish was. She responded that it was a white radish, Reb Chaim ruled that the radish was kosher and the woman went on her way. The students were astounded and they began to exchange their surprise with one another: ‘What is this?! What difference does the colour of the radish make? Where did our teacher find this innovation that we never heard before? It is completely astounding! … [He answered his students…] You should know, my children, that I have an accepted tradition from our great teacher the Vilna Gaon - and he commanded me to act this way – that I should never defer my understanding in rulings when I am confident and certain. As the Rambam writes in the Moreh, ‘take this is a general rule: the eyes look forward, not behind.’ … Nevertheless, our great teacher continued to command me, nevertheless, you must be meticulous not to reject the opinion of the Shulchan Aruch. When the situation arises that my understanding of the Halacha differs from the ruling of the Shulchan Aruch, I exert myself to search and find some excuse, even a flimsy one, to say that in this case, or under these circumstances, the Shulchan Aruch did not intend to give his ruling… You know, Reb Chaim continued to instruct his students, that the opinion of the Shulchan Aruch is that a radish is considered to a sharp tasting food… but I am confident in my opinion to rule in accordance with the poskim who do not consider a radish to be a sharp tasting food… Therefore I found an excuse, so as not to explicitly reject the opinion of the Shulchan Aruch, that under these circumstances even the Shulchan Aruch would not rule to forbid. I will explain this to you: I saw in the books of the botanists that in Israel the land cultivates only red radish, and it is well known that the taste of a red radish is sharper than that of a white radish. Furthermore, the author of the Shulchan Aruch, lived in Israel, in the city of Tzfas, and that is where he wrote his book. Therefore, I say, concluded Reb Chaim, that when the Shulchan Aruch states that radish is a sharp tasting food, he was referring to the radish that grew in his locale, in Israel… Not so regarding white radish, whose sharpness is weaker, in that case even the Shulchan Aruch would agree that it is not considered to be a sharp tasting food.”
What surprises me, however, is
how the Aruch HaShulchan, a student of a student of Rav Chaim Volozhiner,
qualifies this ruling. He writes, at the end of סימן צו סעיף יג,
in brackets:
ובילדותי שמעתי מאחד הגדולים שגאון אחד הקיל ברעטי"ך שקליפתו לבנה ואמר שאותו שקליפתו שחור הוא חריף ביותר והחוש מעיד כך ואמר שהרעטי"ך הגדילים בא"י ובבבל כולם קליפתן שחורה ומרים הרבה ואפשר לסמוך ע"ז במקום הפסד
“When I was younger I heard from one of the Gedolim that one Gaon was lenient regarding white radish… and one may rely on this under extenuating circumstances.”
I find it very interesting that
the Aruch HaShulchan quotes this in the name of “one Gadol”, choosing to omit
the names of his illustrious mentors, Rav Eliyahu Goldberg and Rav Chaim
Volozhiner. I suspect it is for the same reason that Rav Chaim Volozhiner has
so much respect for the Shulchan Aruch that he cannot bring himself to
explicitly reject it, so instead he interprets it in a way that there is no
rejection. In the same fashion, the Aruch HaShulchan is of the opinion that Rav
Chaim Volozhiner’s ruling should only be applied if ruling strictly will result
in a loss. Instead of explicitly placing his mentor’s ruling in brackets as
just a “last resort”, he prefers to omit the names and simply state “I heard
from one of the Gedolim”.
In the next post I will share some citations from the responsa of Rav Chaim Volozhiner in addition to other sources.
